מכירים את האנשים האלה שחייבים להיות צודקים?
מכירים את זה שלפעמים אנחנו ה"אנשים האלה"?
הצדק הזה זועק מכל עבר, מכל המחנות, נפרס לכל רוחב הקשת הפוליטית.
כולם כל-כך בטוחים בצדקתם ובדרך להוכיח זאת מוכנים לעשות כמעט הכל, הכל חוץ מלהקשיב…
ואיפה זה פוגש אותנו (אותי, אותך, אתכם):
בשם הצדק אנחנו מוציאים עצמנו מתווכחים, לא אחת, ויכוחים מרים עם היקרים לנו, נאטמים לטיעוניו של האחר ובסופו של הוויכוח, במקרה "הטוב" צד אחד מנצח וצד אחד מובס.
למה במקרה הטוב? כי במקרה האחר שני הצדדים מובסים והמטרה שלשמה יצאנו לקרב מתפספסת.
מערכות יחסים בכלל וזוגיות בפרט נעות על צירים של יחסים ותוצאות, כאשר המקום האופטימלי יהיה להיות בנקודה בה התוצאות והיחסים ממוקמים בנקודה גבוהה על גבי הציר.
כאשר אנו עסוקים בצדק אנו בעניין של תוצאות (ניצחתי / לא ניצחתי), בלהט הוויכוח אנו מחבלים ביחסים.
אז מה עושים? על דיאלוג שמעתם?
דיאלוג יכול להתממש רק בין שני אנשים הרואים אחד את השני כבעלי בחירה ורצון חופשי, לצורך זה עלינו להסתכן לפגוש את העמדה של האחר ולהכיל אותה. רק אחרי שנשהה זמן מה בעמדה של האחר, נכון יהיה להזמין אותו לפגוש את העמדה שלנו.
עניינה של "החוויה הדיאלוגית" היא בהקניית כלים מעשיים שמאפשרים לנו לפגוש את האחר, זה שבחוץ וזה שבתכונו, לקיים דיאלוג ולהפרות את היחסים.
מעלה פה שיר של יהודה עמיחי העוסק בצדק הזה…
המקום שבו אנו צודקים/יהודה עמיחי
מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.
המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.
אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.
ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.